<h1>רב האי גאון</h1>
<h2>דף ה.</h2>
[אר"ל הקובע זמן לחברו וא"ל פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן ולואי שיפרע בזמנו]. והא מילתא ל"ש מלוה על פה ולא שנא מלוה בשטר. וה"מ דקבע ליה זמן בדברים ברורים. והלכתא כר"ל אפילו מיתמי. פירוש אבל מן הלקוחות אינו גובה אלא בשבועה, דחזקה זו דאמרינן לא עביד איניש דפרע בגו זמניה, על הלוה ועל יורשיו היא. אבל הלקוחות אין עליהן חזקה זו, שמא עשו המלוה והלוה שניהם קנוניא על נכסי הלוקח. ותוב אם חושד הלוקח את המלוה ואת הלוה שמא כתב ללוות ולא לוה יש לו להשביע את המלוה כי ודאי הלוה את זה ולא נפרע ממנו כלום.
<h2>דף מא:</h2>
[ההוא גברא דדר בקשתא בעיליתא וכו']. איתבריר לן דסבר רבי חייא דאי איכא ראיה דדר ההוא פלניא אפילו חד יומא, קיימא בידיה דהאי מחזיק. ואי אמר נמי האי מחזיק קמאי דידי זבנה פלניא מינך ה"ז טענה מעלייתא. ורב חייא ס"ל דאע"ג דאיכא ראיה דדר בה ההוא פלניא אפילו חד יומא ולא קאמר קמאי דידי זבנה מינך, מוקי לה ביד מחזיק. ואמר רבא, כותיה דר"ח מסתברא דקתני הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה, כי א"ל יורש למריה דביתא מאבי ירשתיו א"צ לומר זבניה אבי מינך. וזהו שאמרנו טענה הוא דלא בעי אבל ראיה בעי שהיתה בידו של אביו אפילו יום אחד כר"ח. וקא מסייע ליה רבא מדלא קאמר הבא מחמת ירושה א"צ כלום אלא ה"ק א"צ טענה, כלומר אבל צריך ראיה. ומאי ראיה, דהויא בהכין, דדר אבוה אפילו חד יומא. והאי דינא היכא דההוא פלניא ליתיה. אבל איתיה וקאמר אנא זבנתה מינך וזבינתה להדין לוקח, אע"ג דהוא לא דר בה אפילו חד יומא, חזקה דלוקח חזקה דידיה היא, דלא גרע מימרא דלוקח קמאי זבנה מינך מן מימריה הוא אנא זבנתה מינך וזבינתה להדין לוקח.
<h2>דף מה.</h2>
[אמימר אמר אפילו בלא אוכף נמי לא מפצי ליה וכו']. היכא דלא ידיע היכי איתה לח[מרא], דסתם גוי אנסא הוא, ולא מיחייב מוכר מידעם. אבל ודאי היכא דא[גר] מילתא דישראל שמכר החמור מיגנב גנביה או גזליה מן גוי ואפקוה [על] ידי לוקח בדין אמת, אית על מוכר לפצוייה ללוקח או להחזיר לו דמים.
<h2>דף מח:</h2>
[אמר רב הונא מאן דחתים כו'] והיכא דהוו סהדי דשטר זביני דהוא אשקלתא אינון סהדי דמודעא, אי כתבין מודעא וחתמין, מרעי ליה לשטר זביני. אבל אי אמרין על פה דמסר קמן מודעא, לא מרע[י] ליה לשטרא. והאי הוא דאקשינן והאמר רב נחמן אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו אין נאמנין, היכי חתם רבה בר רב הונא אמודעא ואאשקלתא, ופרקינן הני מילי כד אמרין על פה מודעא היו דברינו אין נאמנין ולא מרעי ליה לשטרא, אבל אי כתבו מודעא אתי שטרא ומרע שטרא. אמנה היו דברינו. פירוש אם יאמרו העדים החתומין בזה השטר אמנה היו דברינו לפי שהיינו יודעין שלא הלוהו אלא כתבנוהו לו, ולכשיצטרך ילוה לו, והאמינו לוה למלוה שלא יוציא עליו שטר אמנה זה לגבות הימנו ולא יערער עליו בו שום עירעור בעולם אלא אם לוה לו כל מה שנכתב ונחתם עליו בו.
<h2>דף נב.</h2>
דביתהו דרבה בר בר חנה וכו'. תרי לישני איתנהו. אי מהימנא ליה דביתהו לרבה בר בר חנה יהיב להו לכיפי למרת' ובני ברתה. אי אמידא לה ברתה. כלומר אם ברתה עשירה היא, דאית לה כי הני כיפי, יעשה כפירוש אשתו. ואי לא אמידא ברתה. ודביתה נמי גם היא לא מהימנא ליה. יעשה פירוש לפירושה. כלומר יבקש ראיה דדילה אינון. ואי ליכא ראיה דדילה אינון יקיימינהו על דין תורה, המחזיק הוא שלו והמוציא עליו הראיה.
<h2>דף נו:</h2>
גבה וכרסה. כמשמען, אחת בגבה של תינוקת ואחת בכרסה. וסבר אמרוהו בלשון הזה להודיע שאפילו מרוחקות כרחוק הגב מן הכרס או כרחוק היד מן הרגל הוי סימן.
<h2>דף קכו:</h2>
[מתניתין המחלק נכסיו וכו']. אית הכא קושיא, כי מכדי יחסין ויירש בראוי ליורשו לשון מתנה הוא, דקיימא לן [ק"ל ע"א] הלכתא כר' יוחנן בן ברוקה, אם חילק אדם נכסיו בין בניו על פיו בלשון ירושה והשוה להן את הבכור, אמאי לא קנו כלום, ומה מהני לשון מתנה, הרי לשון ירושה בבנים לשון מתנה הוא, והכין חזינא, דהא מילתא לענין השואת בכור לפשוט בלחוד היא, דצריכה לשון מתנה ברור שאינו בלשון ירושה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף. כדקאמרינן [קכ"ט ע"ב] הלכתא כר"ל בהני תלת והא חדא מינייהו. ושאני לן בין בכור לפשוט, דאילו בדליכא בכור כד אמר אב יירש פלוני בנכסי דבריו קיימים. ובהכי הוא דאמר ר' יוחנן בן ברוקה. אבל היכא דאיכא בכור, דמיעטיה רחמנא מן והיה ביום הנחילו את בניו, לא סגי לן בלשון ירושה ולא קאמר ר' יוחנן במקום בכור. ומסתייע הדין פירושא מדקאמרינן מ"ט דר' יוחנן בן ברוקה אמר קרא והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה בפשוטים. והא קושיא גדולה, ולא אשכחן לה פירוקא אלא מאי דפרישנא.
<h2>דף קלט:</h2>
דר"ג למפרע. פירוש, כל מאי דסליק בתיקו דיניה לקולא. מחמרינן על התובע ומקילינן על הנתבע. ועוד דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא. ומן כל אנפי ירושת הבנים דאורייתא ומזון הבנות דרבנן. ועוד ירושה בחזקת הבנים והבנות תובעות, והלכך כמרובין דמו וזכו בהן היורשין ולדילהון לקולא, והבנות באות להוציא ועליהן חומרא. וכל הני מילי לא ממעטין בנכסין.
